יד קנדי במאה העשרים ואחת
- 4 באוג׳
- זמן קריאה 6 דקות
עודכן: 10 באוג׳
אנדרטה של זיכרון, נוף וסמליות אדריכלית, או פיל לבן?
בין יערות הרי ירושלים, על רכס המשקיף אל עמק רפאים, ניצבת אחת האנדרטאות המרשימות והייחודיות בישראל – יד קנדי. האנדרטה, שהוקמה בשנת 1966 לזכרו של נשיא ארצות הברית ג'ון פיצג'רלד קנדי, היא מבנה אדריכלי בעל משמעות סמלית עמוקה, המשלב בין פיסול, נוף, אור וטופוגרפיה ליצירת חוויה ייחודית. במשך עשרות שנים הפכה יד קנדי לאחד האתרים המזוהים ביותר עם הרי ירושלים, ומשכה אליה מבקרים בזכות יופייה, התצפית הרחבה והמסר האוניברסלי שהיא מבטאת.
האנדרטה ממוקמת בלב יער עמינדב, באזור שבו הנוף ההררי נפרש לכל עבר. הבחירה במיקום אינה מקרית. במקום לבנות אנדרטה בלב עיר, בחרו יוזמיה להציב אותה בתוך הטבע, כך שהשקט, העצים והאופק הפתוח יהפכו לחלק בלתי נפרד מחוויית הזיכרון. המבקר אינו מגיע רק אל פסל או מבנה, אלא יוצא למסע קצר בתוך היער, המעצים את תחושת ההתייחדות והכבוד.
הרקע להקמת האנדרטה
ב־22 בנובמבר 1963 נרצח נשיא ארצות הברית ג'ון פ' קנדי בדאלאס שבטקסס. הרצח זעזע את העולם כולו, ובישראל התקבל בעצב רב. קנדי היה נחשב לידיד של מדינת ישראל, והיה מהנשיאים הראשונים שהפגינו מחויבות ברורה לביטחונה ולחיזוק יחסיה עם ארצות הברית.
זמן קצר לאחר הרצח החליטה הקרן הקיימת לישראל להקים אנדרטה לזכרו. מעבר להנצחת האיש, נועדה האנדרטה לסמל את הקשר בין שתי המדינות ואת הערכים שקנדי ייצג – דמוקרטיה, חירות, מנהיגות ותקווה לעולם טוב יותר.
האדריכל דוד רזניק
תכנון האנדרטה הופקד בידי האדריכל דוד רזניק, מן האדריכלים החשובים שפעלו בישראל במחצית השנייה של המאה העשרים. רזניק, חתן פרס ישראל לאדריכלות שבין עבודותיו המוכרות גם בית הכנסת האוניברסיטאי בקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית (יחד עם האדריכל היינץ ראו) ובית יד לבנים, היה ידוע בגישתו המשלבת בין פשטות צורנית לבין רגישות עמוקה לנוף ולמקום.
ביד קנדי בחר רזניק שלא ליצור פסל פיגורטיבי של הנשיא, אלא מבנה מופשט המזמין כל מבקר לפרש אותו בדרכו. בכך משתלבת האנדרטה במסורת האדריכלות המודרנית, שבה הסמליות נוצרת באמצעות צורה, חומר ומרחב ולא באמצעות ייצוג ישיר.
מבנה המזכיר גדם עץ
האלמנט הבולט ביותר באנדרטה הוא צורתה. המבנה עשוי מבטון חשוף ומתנשא לגובה של כעשרים מטרים. צורתו מזכירה גדם של עץ שנכרת באיבו – דימוי סמלי לחייו של קנדי שנקטעו באחת, בעיצומה של הקריירה הציבורית שלו.
הבחירה בגדם עץ יוצרת מטאפורה חזקה במיוחד. עץ מסמל חיים, צמיחה והתחדשות, אך כאשר הוא נגדע בטרם עת נותר אחריו חלל של אובדן. האנדרטה מצליחה להעביר תחושה זו מבלי להשתמש במילים או בדימויים ישירים.
חמישים ואחד עמודי בטון
אחד המאפיינים המעניינים של יד קנדי הוא שהמבנה מורכב מ־51 עמודי בטון היוצרים גליל פתוח. מספר העמודים אינו מקרי. בעת הקמת האנדרטה ייצגו חמישים מן העמודים את מדינות ארצות הברית, ואילו העמוד הנוסף סימל את וושינגטון די.סי., בירת המדינה.
כל עמוד נושא את סמלה של אחת המדינות, וכך הופך המבנה כולו לסמל של האיחוד האמריקאי. במקום ליצור אנדרטה פרטית לזכר אדם אחד בלבד, ביקש רזניק לקשור את זכרו של קנדי אל המדינה שבראשה עמד.
האור כחלק מן החוויה
כמו ביצירות אדריכליות רבות, גם ביד קנדי האור הוא חומר תכנוני בפני עצמו: בין עמודי הבטון קיימים רווחים צרים, שדרכם חודרות קרני השמש אל תוך החלל הפנימי. במהלך שעות היום משתנים כיווני האור והצל, והמבנה נראה שונה בכל שעה ובכל עונה.
האור יוצר תחושה של פתיחות למרות מסיביות הבטון. הוא מדגיש את האנכיות של העמודים ומוסיף ממד רוחני כמעט לחלל הפנימי.
דיאלוג עם הנוף
יד קנדי אינה מבנה סגור. היא תוכננה כחלק בלתי נפרד מן הנוף: ממרומי האנדרטה נשקפת פנורמה רחבה של הרי ירושלים, יער עמינדב, עמק רפאים והיישובים הסמוכים. הנוף הופך לחלק מן היצירה האדריכלית, והמבקר נע כל העת בין ההתבוננות במבנה לבין ההתבוננות בסביבה.
האדריכלות אינה מנסה להשתלט על הטבע, אלא משתלבת בו. צבעו האפור של הבטון משתלב בגוני הסלעים של הרי ירושלים, ואילו היער מקיף את המבנה מכל עבר ומרכך את עוצמתו.
חומר ופשטות
אחד המאפיינים הבולטים של יד קנדי הוא השימוש בבטון חשוף. הבטון אינו מחופה באבן או בחומרי גמר יוקרתיים. להפך – סימני היציקה נשארו גלויים ומדגישים את הכנות החומרית של המבנה.
גישה זו מאפיינת את האדריכלות המודרניסטית-ברוטליסטית של שנות השישים, אשר העדיפה להציג את המבנה כפי שהוא, ללא קישוטים מיותרים. דווקא הפשטות מעניקה לאנדרטה עוצמה ותחושת נצחיות.
השפעה אדריכלית
יד קנדי נחשבה בזמנה לאחת הדוגמאות המוצלחות ביותר לאדריכלות הנצחה בישראל כי בניגוד לאנדרטאות מסורתיות המבוססות על פסלים או דמויות, היא עושה שימוש בשפה אדריכלית מופשטת. המבנה עצמו הוא האנדרטה, ואין צורך בתוספות כדי להבין את עוצמת המסר.
הגישה הזו השפיעה על אדריכלים ומתכננים רבים, והוכיחה כי באמצעות צורה, אור, חומר וקשר לנוף ניתן ליצור אתר זיכרון מרגש לא פחות מכל פסל פיגורטיבי.
התמורות במעמדו של יד קנדי במאה ה־21
בחלוף יותר משישה עשורים מרצח קנדי השתנתה המציאות באופן דרמטי. לפי ההערכות הדמוגרפיות העדכניות, כ־87% מתושבי ישראל נולדו לאחר הרצח, ורוב מוחלט של אזרחי המדינה אינם נושאים זיכרון אישי של האירוע. במקביל השתנו גם צורכי העיר ירושלים ותפיסות התכנון שלה. לנוכח תוכניות הבנייה ברכס לבן, מתבקשת בחינה מחודשת של ייעודה של האנדרטה ושל האופן שבו היא משתלבת במרחב העירוני המתפתח.
מי שמגיע כיום לבקר ביד קנדי נוסע בכבישים הרריים שקטים, שבקצותיהם ניצבת האנדרטה כמעט לבדה. מלבד האתר עצמו אין באזור מוקדי משיכה נוספים, והביקור מסתיים בדרך כלל בתוך זמן קצר. המבנה מרשים מבחינה אדריכלית, אולם תוכנו מצומצם: בלבו בוער לפיד אש תמיד, אך אין בו תצוגה המספרת את סיפורו של קנדי, את נסיבות הירצחו או את משמעות הקשר ההיסטורי שבין ישראל לארצות הברית. המבנה עצמו אף סגור ברוב ימות השנה, והמבקר יכול להתבונן בפנים רק דרך קירות הזכוכית.
יש לזכור כי בעת הקמתה מילאה האנדרטה תפקיד ציבורי חשוב. היא ביטאה את הכרת התודה של מדינת ישראל לידידה הגדולה מעבר לים והנציחה נשיא אמריקאי שנתפס כמנהיג אוהד לישראל. גם מיקומה לא עורר אז קושי תכנוני, משום שרכס לבן היה אזור פתוח ללא תוכניות פיתוח משמעותיות, ולכן ערכה הכלכלי של הקרקע כמעט שלא הובא בחשבון.
מאז השתנתה ירושלים ללא הכר. בשנת 1963 מנתה אוכלוסיית העיר כ־181 אלף תושבים; כיום היא מונה למעלה ממיליון תושבים וממשיכה לצמוח. בעוד שהעיר התרחבה כמעט לכל כיוון, עתודות הקרקע המשמעותיות שנותרו לה מצויות דווקא במערב, באזור רכס לבן.
תוכנית ספדיה לרכס לבן
תוכנית ספדיה הייתה יוזמה להרחבת ירושלים מערבה באמצעות הקמת שכונות מגורים חדשות על המדרונות והיערות שממערב לעיר. את התוכנית הכין האדריכל והמתכנן משה ספדיה, ומכאן שמה. אחד האזורים המרכזיים שנכללו בתכנון היה רכס לבן, מדרום־מערב לשכונת קריית מנחם וליד יד קנדי. מטרת התוכנית הייתה להתמודד עם המחסור בקרקע לבנייה ולספק אלפי יחידות דיור חדשות בירושלים.
התוכנית עוררה התנגדות חריפה מצד ארגוני סביבה, שטענו כי היא תפגע ביערות, במעיינות ובמסדרונות האקולוגיים של הרי ירושלים. המתנגדים טענו שיש למצות תחילה את עתודות הקרקע בתוך העיר באמצעות התחדשות עירונית וציפוף הבנייה. בשנת 2007 החליטה המועצה הארצית לתכנון ולבנייה שלא לקדם את תוכנית ספדיה במתכונתה המקורית. למרות ביטול התוכנית הרחבה, רעיון הבנייה באזור רכס לבן לא נזנח לחלוטין, ובשנים שלאחר מכן קודמו תוכניות נקודתיות לאזור.
התוכניות המאוחרות לרכס לבן קטנות משמעותית מהחזון המקורי של ספדיה, אך גם הן עוררו מחלוקת ציבורית וסביבתית. עד היום נחשב רכס לבן לאחד המוקדים המרכזיים במאבק שבין הצורך בהגדלת היצע הדיור בירושלים לבין השמירה על השטחים הפתוחים והטבעיים של הרי ירושלים.
עתידה של יד קנדי
תוכנית ספדיה הייתה הזדמנות נדירה לתכנן מרחב עירוני חדש כמעט ללא אילוצי עבר. אף שהתוכנית המקורית לא מומשה, קשה להניח כי רכס לבן יישאר לאורך זמן שטח פתוח. כבר כיום מקודמות בו תוכניות בנייה שונות, וההנחה הסבירה היא שבעשורים הקרובים תמשיך ירושלים להתפתח מערבה.
עם התפתחותו של האזור, צפויה גם יד קנדי לעבור שינוי במעמדה המרחבי. במקום אנדרטה מבודדת בלב היער, היא תהפוך לנקודת ציון המצויה בלב מרחב עירוני חדש. שינוי זה אינו גורע מערכה ההיסטורי או האדריכלי של האנדרטה, אך הוא מחייב בחינה מחודשת של תפקידה ושל יחסיה עם סביבתה.
במשך עשרות שנים שימשה יד קנדי בראש ובראשונה אתר הנצחה. ייעוד זה היה טבעי בתקופה שבה הוקמה, הן בשל קרבתו של האירוע ההיסטורי והן בשל חשיבותם של היחסים בין ישראל לבין ארצות הברית בשנות השישים. אולם ככל שחולף הזמן, וככל שהדורות שחוו את רצח קנדי מתמעטים, מתעוררת השאלה האם די בהנצחה פסיבית כדי להצדיק את קיומו של מבנה ציבורי כה משמעותי במרכזו של אזור עירוני מתפתח.
דווקא איכויותיו האדריכליות של המבנה מאפשרות לחשוב על אפשרויות נוספות. החלל המרכזי, גובהו המרשים, משחקי האור הטבעי והקשר הישיר אל הנוף יוצרים מרחב בעל פוטנציאל ציבורי יוצא דופן. ניתן לדמיין בו מוזיאון קטן לאדריכלות הנצחה, מרכז מבקרים, חלל להרצאות ולקונצרטים קאמריים, או מוסד תרבות אחר שישלב פעילות ציבורית לצד המשך קיומה של ההנצחה.
גישה כזו אינה מבטלת את משמעותה של יד קנדי; להפך. היא מבקשת להבטיח שהמבנה ימשיך להיות חלק פעיל מן המרחב העירוני גם במאה ה־21. לאורך ההיסטוריה השתנו ייעודיהם של מבני ציבור רבים, אך דווקא אותם מבנים שהצליחו להסתגל למציאות חדשה הם אלה שנשמרו, טופחו והמשיכו להיות רלוונטיים לדורות הבאים.
ייתכן אפוא שהשאלה המרכזית איננה האם יש לשמר את יד קנדי – על כך נדמה שאין מחלוקת – אלא כיצד נכון לשמר אותה. שימור אמיתי אינו מסתכם בהגנה על מעטפת המבנה, אלא גם ביציקת תוכן המאפשר לו להמשיך ולמלא תפקיד משמעותי בחיי העיר. אם אכן יתפתח רכס לבן לשכונות מגורים חדשות, עשויה יד קנדי להפוך מאנדרטה מבודדת למוסד ציבורי חי, המשלב בין זיכרון, אדריכלות וקהילה.
לקריאה נוספת:
תגובות