London Wall West
- Itsuv Achshav
- 14 בספט׳
- זמן קריאה 4 דקות
עודכן: 18 בספט׳
ארד שרון, אדריכל, בעלים, שרון אדריכלים.
דילר וסקופידיו בלונדון, והשאלה - מדוע?
שוב ושוב ושוב אותו סיפור : משרד מוכשר זוכה בתחרות חשובה (High Line), הופך ל״חשוב״ וזוכה בעזרת הדמיות מסחריות, עם רעיון מעורפל מגובה בפסבדו עובדות ״מדעיות״ על זיהום אוויר. מה קורה פה? איך פרויקט כה ירוד עובד על כולם???
שמעתי הרצאה של אליזבת דילר באוניברסיטה, בה היא אמרה שהפרויקט הכי טוב שלהם זה ה-high line במנהטן - פרויקט שהוא רעיון טוב ומדויק עם עיצוב נופי, מסעדה בסיגרם של מיס - לפחות שם יש רעיון ונרטיב. אבל בלונדון? ועוד להרוס בשביל התכנון הירוד הזה בניין מודרניסטי לא רע שאפשר לשפץ?
את ה־High Line דילר־סקופידיו־רנפרו תכננו מתוך סיפור חד וברור: תשתית נטושה נפתחת מחדש לציבור והופכת לפארק תלוי, תפירה עדינה בין תעשייה, זיכרון עירוני ואקולוגיה. עכשיו מגיע הפרויקט הלונדוני בלונדון וול — “London Wall West” — והפער צורב. במקום לגעת בזהירות במארג העדין של הברביקן וה־highwalks, במקום לשאול מהו הסיפור האזרחי־מרחבי, מתקבלת הדמיה שמניחה אובייקט מנותק בקצה הקניון האורבני: מבנה תפוח, מרחף, עטוף ג’סטות של ירק מדולדל ומרפסות “איקו־סקסיות” — כאילו הצורניות עצמה אמורה לייתר קונספט.
מאחורי התמונה המלוטשת ניצבת החלטה כבדה: להרוס את מוזיאון לונדון ואת באסטיון האוס, ולהחליף אותם בשלושה בנייני משרדים עם כיכר “ציבורית” נוצצת. זה לא דיאלוג עם המקום; זו הפקת ראווה. העיר אישרה עקרונית את המתחם באפריל 2024, ואחרי עיכוב של השר מייקל גוב הוסר ה־holding directive במאי, כך שהתכנון מתקדם — אבל הקרב הציבורי והאינטלקטואלי עוד לא הוכרע בלב.
העובדות היבשות: האתר כולל את 140–150 London Wall, בהם מוזיאון לונדון שנסגר ב־2022 לקראת מעברו ל- Smithfield General Market ב־2026, ובאסטיון האוס הסמוך. ההצעה מתארת שלושה בניינים חדשים — “New Bastion House” בן כ־17 קומות, “Rotunda Building” בן כ־14 קומות, ומבנה משרדים נוסף — יחד כ־56 אלף מ״ר משרדים, לצד כיכר תחתית “פתוחה”, גן עליון ברמת ה־highwalk, שיפורים לנגישות לשרידי החומה הרומית ונטיעה של כ־100 עצים. מתווה תב״עי שיווקי למהדרין: עוד שטחי תעסוקה, עוד דימוי “ביו דיברסי”, עוד “חיבור לעיר ולים” — מינוח שכאן פועל כמסך עשן.
העירייה טוענת לתוצאה מקיימת כשמחשבים מחזור חיים מלא: לטענתה, ההריסה ובנייה מחדש יניבו בסך הכול פליטת פחמן נמוכה יותר משיפוץ עמוק, בזכות חזיתות עתירות ביצועים, מערכות יעילות ושימוש בבטון מדולל קלינקר ופלדה חזקה לעמודים. זו טענה שמוכרת כבר משורת מיזמי ERV יוקרתיים: כשמגדילים מאוד את היקף הבנייה, אפשר לייצר גרף שבו הבניין החדש מנצח את השימור — על הנייר.
המתנגדים מצביעים על ההיגיון ההפוך: הפחמן הגלום בהרס והשלד החדש עצום, והמורשת הברוטליסטית הסמוכה (הברביקן, רשת ה־highwalks) תיפגע; מעבר לכך, מה המשמעות המרחבית חברתית של עוד קניון משרדים מנופח בלב מרקם שנבנה על שיווי משקל עדין בין תשתית עילית, הולכי רגל ותיאום בקנה מידה? גם השר גוב עצר זמנית את המהלך בדיוק על קו השסע הזה — מורשת מול “קיימות דרך הריסה” — לפני שהתיר לו להתקדם.
כדי להבין מדוע התוצאה מרגישה תלושה, צריך להיזכר במטבע שהפך את DS+R לשם עולמי: ה־ High Line לא היה “סמליות ירוקה” אלא אינפרה אדריכלות מדויקת של תנועה, זמן, זיכרון ותשתית; הוא הפך פס תעשייתי לכלי מנהורי שמרפא תפרים עירוניים.
בלונדון, לעומת זאת, קשה לזהות את המנגנון — איפה התשתית שרוככה ונפתחה לציבור? איפה האינטליגנציה של תפירת מיקרו תנועות בין קצוות רשת קיימת? נדמה שההצלחה האיקונית דחפה את המשרד לאימוץ “מצב תדמיתי”: פרויקטים נדרשים קודם כל להיות איקון מדיה, ורק אחר כך מרחב. התוצאה היא הדמיה של בניין במקום בניין עם רעיון. אולי זוהי מחלת ה־ starchitecture: כשהמותג חזק, הפיתוי הוא להלביש ג’סטות צורניות במקום מושג תכנוני עמוק. הבעיה אינה רק אסתטית; היא מוסדית: הריסה מסיבית בעידן משבר אקלים ודיון גלובלי על פחמן גלום — זו הכרעה ערכית, לא רק עיצובית.
אפשר היה לדמיין אלטרנטיבה: רפיט של שלד מוזיאון לונדון כבסיס למתחם היברידי של תרבות, תעסוקה ותשתיות קהילתיות; שיקום חכם של באסטיון האוס עם תוספות עיליות קלות; הפיכת ה־highwalks למערכת ירוקה תרמית שמצלילה ותופרת בין בלוקי ברביקן ואלדרסגייט; צמצום היקף הבנייה במקום הרחבה; ויתור על “בלון מרחף” לטובת מערכת מרובת־פיאות שחיה עם הרחוב, לא מעליו. זה לא היה מייצר תמונת יח״צ נוצצת כמו הדמיה של “חללית” על עמודים, אבל היה מציע אמירה עירונית בריטית שקוראת את ה־ DNA המקומי במקום להצניח אובייקט גנרי לעידן פוסט דיגיטלי.
בסוף, השאלה איננה אם המבנים החדשים “יפים” או “מכוערים”, אלא אם הם מוסיפים שכבה
אינטליגנטית למקום. כרגע, הזעזוע סביב ההריסה והמאבק על המורשת הברוטליסטית נחנקים בענן של סופרלטיבים שיווקיים: “ביו דיברסיות”, “נט זירו”, “כיכר תרבות”, “גן עילי”. בלי תשובה אמיתית לסוגיית הפחמן הגלום, בלי כבוד רדיקלי לרשת ההולכת רגלית הייחודית של הברביקן, ובלי קונספט שמצדיק את ההרס — זו נותרת הדמיה של בניין בלי רעיון. ה־High Line הוכיח מה DS+R יודעים לעשות כשהם מחוברים לתשתית ולזמן; כאן נדמה שההצלחה משכה אותם אל אזור שבו האיקון קודם לעיר. ואם כך, לא מפתיע שהרבה לונדונים מרגישים שהפרויקט הזה כושל וירוד— לא כי הוא “מכוער”, אלא כי הוא מפספס את מה שהעיר הזו הכי טובה בו: מורכבות.
תגובות