מרכז וואהל - הספר הנסתר
- Itsuv Achshav
- 17 ביוני
- זמן קריאה 7 דקות
עודכן: 19 ביוני
כאשר האדריכל הכוכב דניאל ליבסקינד התבקש על ידי אוניברסיטת בר אילן לתכנן עבורה את המבנה הראשון שלו בישראל – מרכז כנסים ואירועים עסקיים, עם תקציב כמעט בלתי מוגבל שהועמד לרשותו רובו ככולו על ידי איש העסקים והפילנטרופ היהודי בריטי מוריס וואהל, הוא הרשה לעצמו לעשות מה שהוא עושה בדרך כלל ומה שהפך אותו לכוכב שהוא – להתפרע ולתת דרור לדימיונו היצירתי.
ליבסקינד רצה ליצור מבנה ש"ייתן ביטוי ויזואלי לתכונה המרכזית של אוניברסיטת בר אילן (כפי שהוא ראה אותה), שהיא – כבוד ל[ידע] החילוני והמקודש. הדבר שבולט מתוך מבנה הבניין הוא היחסים ההדדיים בין הדינמיות של הידע ובין התפקיד המאחד של האמונה";
ובלשונו של ליבסקינד עצמו באתר של סטודיו ליבסקינד (https://libeskind.com/work/the-wohl-centre):
Entitled “Voices and its Echoes,” this major expansion to Bar-Ilan University gave visual form to the school’s essential quality: respect for the secular and the sacred. Apparent in the form of the building is the interrelation between the dynamics of knowledge and the unifying role of faith.
המבנה שהוקם על פי התכנון של סטודיו ליבסקינד הוא מבנה מונומנטלי וגרנדיוזי, יוצא דופן מבחינה ארכיטקטונית. כדי לבטא את הרעיון המאד מופשט שאותו הציב כמניפסט ומוטו למבנה, ליבסקינד חקר את מושג הספר והשימוש בו, פירק אותו לגורמיו ולאחר מכן הרכיב אותם מחדש:
גג המבנה מורכב משני מרובעים שאינם מקבילים לקרקע אלא אלכסוניים ונפגשים זה עם זה כדי ליצור דימוי של ספר פתוח (בירוק).
את דפי הספר האלה חוצה מלבן צר וארוך המסמל את שדרת הספר, אולם באופן מפתיע השדרה אינה באה בין דפי הספר כמו בספר המוכר לנו אלא ניצבת לדפי הספר (באדום);
וכל חלקי הספר האלה ניצבים על מרובע נוסף אשר גגו אף הוא אלכסוני מעט: שולחן או -אם תרצו להתייחס גם לשיפוע שלו- מעין סטנדר – עמוד קריאה המשמש ללימודי קודש (בכתום).
המבנה שמתקבל משילוב שלושת האלמנטים הסימבוליים האלה הוא מבנה זוויתי, שנראה כאילו מלבד החלק המייצג את שדרת הספר אין בו אף קיר שיש בו זווית של 90 מעלות: כל הקירות משופעים גם כלפי הקירות האחרים וגם כלפי הקרקע.
קירות משופעים וזוויות שאינן בנות 90 מעלות הן חלק מטביעת האצבע האישית של ליבסקינד ומהשפה הארכיטקטונית הייחודית לו שפיתח.
ליבסקינד אינו מכיר במגבלות של הבנייה הקונבנציונאלית ובמיוחד – אינו מאפשר למגבלות האלה להגביל אותו, אלא פורץ לו את הדרך המקורית שלו:
הוא מעצב חזון ומותיר למהנדסי הבניין לפענח איך ניתן וצריך להגשים את החזון שלו, ואין ספק שזו הדרך היחידה להותיר טביעת אצבע ארכיטקטונית, שהרי המבנים שנחרתים בזיכרון הקולקטיבי שלנו ושאיננו צריכים להתאמץ כדי להיזכר איך הם נראים כאשר מישהו מזכיר את שמם הם בדיוק אותם מבנים שאינם מצייתים למגבלות ולמוסכמות: בית האופרה בסידני, מרכז פומפידו, היכל הספר בירושלים הם רק מספר מועט של דוגמאות לבניינים פורצי דרך כאלה.
השפה הארכיטקטונית המובחנת של ליבסקינד מופיעה גם בבניינים אחרים שלו:
בית איינשטיין המתוכנן לקום באוניברסיטה העברית בירושלים, בית 18.36.54 שהוקם בשנת 2010 בקונטיקט, בית המגורים אטריום בקיץ (משמאל) המתוכנן לקום בברוקלין ועוד רבים אחרים.
אין ספר ראוי לשמו ללא אותיות בתוכו, וגם ב"ספר" שעיצב ליבסקינד יש אותיות. את ה"אותיות" של הספר פיסל ליבסקינד בקירות החיצוניים באמצעות חלונות המבנה כאשר כל חלון הוא ייחודי ומייצג אות באלף בית העברי, ובחללים הפנימיים באמצעות גופי התאורה בתוך המבנה: אחד מגופי התאורה המרכזיים בתקרת האודיטוריום המרכזי הוא מעין שילוב בין האותיות פה, צדי ומם, וכמו החלונות גם כאן כל גוף תאורה הוא יחיד ומיוחד.
אכן, המבנה זכה בשנת 2006 (שנה לאחר השלמתו) בפרס המכון המלכותי לאדריכלים בריטים (RIBA) לאדריכלות בינלאומית, כאשר בנימוקי הזכייה בפרס נאמר –
עוד ביצוע וירטואוזי מליבסקינד, המעניק קנה מידה, אנושיות ותחושה של אפשרויות חדשות לקמפוס אוניברסיטאי שגרתי למדי. הבניין, שברור שנבנה במסגרת תקציב מוגדר, הופך את המשטחים החשופים והחללים הפנימיים הלא עמוסים למעלָה, ותוכנית פשוטה – מרכז כנסים – מועשרת בתעלומה ובתחושה של נשגבות.
Another bravura performance from Libeskind, bringing scale, humanity and a sense of new possibilities to an otherwise workaday university c
ampus. Clearly built to a budget, the building makes a virtue of stark surfaces and uncluttered interiors, and a simple programme - a convention centre - is imbued with enigma and a sense of the numinous.
בשנת 2019 הוכרז הבניין כאתר לשימור על פי חוק התכנון והבנייה.
במבט מצד צפון, שבו רואים את פרופיל האורך של המבנה, הבניין נותן למתבונן בו הרגשה של משהו מוכר אבל כזה שקשה להניח עליו את האצבע במדויק – מעין שילוב של Deja vu עם Je ne sais qua. לנו המבנה מזכיר במנח הזה את מוזיאון גוגנהיים בבילבאו, פורטוגל:
הפאות שאין בהן זוויות ישרות ומתחברות לפאות האחרות בשיפועים, החיפוי המתכתי, מיעוט החלונות בקירות האנכיים, ובעיקר התחושה הכללית.
נראה שליבסקינד הושפע, או לפחות שאב השראה, מסגנונו הדה-קונסטרוקטיביסטי של פרנק גרי, למרות שליבסקינד לקח את ההשראה הזו ופיתח בה את סגנונו האישי ואת טביעת אצבעו הייחודית. לא ניתן להתבלבל ולטעות בין סגנונו של גרי ובין סגנונו של ליבסקינד על אף שניתן לראות אותם שייכים לאותו זרם עיצובי, במובן הרחב.
התוצאה היא (ותסלחו לי בבקשה על הסופרלטיבים מפני שאני מיד עומד לאזן אותם) – בניין שהוא לא פחות מגאוני, ויצירת אומנות של ממש:
מבנה שאי אפשר לעבור לידו מבלי להישאר אדישים, ובאופן מיוחד בלילות שבהם מתקיימים בו אירועים והמבנה מואר בתאורת חוץ שמשתקפת על החיפוי הזהוב שלו ותאורת הפנים שלו בוקעת דרך החלונות – המבנה כולו נראה כמעין אבן חן פראית שטרם לוטשה אבל כבר מבהיקה ונוצצת תחת האור המוטל עליה.
דא עקא, שגאונות אין משמעה בהכרח גם שלמות, ובעוד שבאמנות חוסר שלמות יכול להיות חלק אינטגרלי מהשלמות של היצירה (עיין ערך קדרות ה- Raku היפנית), הרי שכאשר מדובר במבנה ארכיטקטוני, ובמיוחד במבנה ציבור, הרצון ליצור יצירת אמנות מונומנטלית וגרנדיוזית אינו יכול לבוא על חשבון תכונות שמאפשרות לבניין להיות ידידותי לבני אנוש (Human Friendly), ונתייחס לשלוש נקודות.
מכיוון שרוב הפאות של המבנה הן אלכסוניות וללא זוויות ישרות, לא ניתן לבנות אותן בבנייה קונבנציונאלית של שלד ו"בלוקים", ויש ליצוק כל קיר בבטון עם תבניות מתאימות. אילו המבנה היה נותר בטון חשוף הוא היה נראה ברוטליסטי וגס, אבל הוא מחופה כולו בחיפוי אלומיניום בגוון מוזהב, והשילוב הזה של בניין מחופה כולו במתכת עם חלונות מעטים וצרים וקירות משופעים נותן למבנה כולו מראה של מבצר: מבצר סגור ומסוגר, מוקף בשיריון מתכתי, כאשר החלונות הצרים נראים כחרכי ירי.
את התחושה של מבצר משלים חפיר: כן כן, למבנה היפה יש חפיר עמוק מאד בצד צפון. החפיר, שהוא תעלה צרה, עמוקה וארוכה לאורך כל הצלע הארוכה של המבנה, נוצר מפני שלמבנה יש אמנם מספר קומות מעל מפלס הרחוב אבל בנוסף יש לו גם קומה אחת מתחת לפני הרחוב, וה"חפיר" מיועד להכניס אור ואוויר לחדרים שמתחת למפלס הרחוב;
אבל התוצאה הסופית היא מבנה מאד סגור עם מספר יחסית קטן של חלונות צרים ובמיקומים לא אחידים בקירות המחופים כולם בשיריון מתכת נוצצת והאלכסוניים כמו דייק שנועד להקשות על הטיפוס למבצר, וחפיר גדול ועמוק המשתרע על פני כל צלע האורך בצד הפונה לרחוב. כל הרכיבים האלה יחד מצטרפים למראה של מבצר או מצודה.
הויזואליות ה"מצודתית" של המבנה מתקשרת למיקום שלו. ידועה האמרה שבנדל"ן יש שלושה קריטריונים להצלחה או כישלון, והם מיקום, מיקום ומיקום. במקרה של מרכז וואהל, צילום אוויר מדגים את העניין בצורה הטובה ביותר:
המרכז הוא חלק מאוניברסיטת בר אילן; אבל בינו ובין אוניברסיטת בר אילן מפריד כביש בעל ארבעה נתיבים שבאמצעו עובר תוואי הקו הסגול של הרכבת הקלה; כלומר – המרכז מנותק מחטיבת המבנים העיקרית שאליה הוא שייך. אין גשר או מעבר תת קרקעי שמחבר ביניהם, והדרך להגיע אליו מתוך אוניברסיטת בר אילן הוא לצאת מתוך מתחם האוניברסיטה המגודר דרך שער האוניברסיטה, לעבור את הכביש, ולהיכנס למרכז.
מהצד השני של המבנה, הצד הדרומי (הצד התחתון בתמונה), ניתן לראות מבנים בעל גגות ריבועיים. המבנים האלה הם מבני מגורים, ובניגוד למרכז וואהל שנמצא ברמת גן בהיותו חלק מאוניברסיטת בר אילן, המבנים הללו שייכים לעיריית גבעת שמואל. בין המבנים ובין המרכז מפרידות שתי שורות של צמחייה: מצפון לשכונת המגורים שורת עצים שהיא חלק מהפיתוח הסביבתי של השכונה, ומצפון לעצים שורת שיחי הרדוף שהם הגבול הדרומי של החניון של המרכז.
התוצאה היא שהמרכז מבודד מכל הכיוונים: ממערב, צפון ומזרח הוא מבודד מהאוניברסיטה על ידי כביש רחב, ומדרום הוא מבודד משכונת המגורים על ידי שתי שורות של צמחייה, שהגבול המוניציפלי בין רמת גן וגבעת שמואל עובר ביניהן.
לויזואליות ולמיקום המנותק מצטרפת האינטראקציה. לדעתנו, המבחן האולטימטיבי של מבנה ציבור הוא האינטראקציה שהוא מקיים עם הסביבה שלו: מבנה ציבור לא יכול להסתפק בכך שהוא מקיים את הפונקציות שלשמן נוצר – אולם כנסים, חדרי הרצאות וכדומה, אלא שעליו לקיים אינטראקציה נוחה ורציפה עם הסביבה שלו – אינטראקציה כזו שתהפוך אותו לחלק אינטגרלי ואורגני של המרחב הדמוגרפי והאורבני שבו הוא נמצא.
הכניסה הראשית של מרכז וואהל היא מכיוון מערב; אולם לכיוון מערב המבנה מציג קיר אטום כמעט לחלוטין. קיר קלאסי עבור מבצר שרוצה להיות בלתי נכבש מכיוון הדרך הראשית. איפה הכניסה? הכניסה היא בתחתית של כבש ארוך שיורד אל המפלס שמתחת לפני הרחוב, ודלת הכניסה אינה נמצאת בסוף הכבש אלא משמאל לו. זו כניסה מאד בלתי מזמינה, בלשון המעטה.
מצד צפון, צד ה"חפיר", המבנה מוקף בחומה נמוכה מבטון צבוע לבן. החומה היא חומה מטעמי בטיחות והיא נועדה למנוע נפילה של אנשים אל ה"חפיר"; אבל בכך היא מנתקת את המבנה מדרך הולכי הרגל שעוברת בינו ובין הכביש הרב מסלולי שרואים בצילום האוויר שהבאנו לעיל.
תכנון שהוא יותר ידידותי לבני אנוש היה יכול לבצע בבניין שלושה שינויים פשוטים שלדעתנו היו יכולים להפוך אותו לפנינה סביבתית ואורבנית: כיום המבואה נמצאת בקומת הכניסה שמתחת לפני הקרקע, ובקומה שבמפלס הקרקע נמצא האודיטוריום. תכנון נכון יותר היה הופך את הסדר: האודיטוריום בקומה התחתונה והמבואה במפלס הרחוב.
אילו המבואה היתה במפלס הרחוב אז גם הכניסה היתה במפלס הרחוב. במקרה כזה היה ניתן לייצר מבואה מפולשת שמקבילה לדרך הולכי הרגל מצפון, באופן שניתן היה במקום ללכת במדרכה הצפונית להיכנס לבניין בכניסה המערבית, לעבור במבואה המפולשת שנמתחת ממערב למזרח, ולצאת מחדש לדרך הולכי הרגל ביציאה המזרחית של הבניין. אפשר היה לנצל את המבואה להצגת תערוכות אמנות וכך הולכי הרגל שהיו בוחרים ללכת דרך המבואה במקום דרך המדרכה היו נחשפים לתערוכות אמנות מתחלפות.
מתוך המבואה המפולשת במפלס הרחוב היתה יוצאת הסתעפות לצד צפון שמתחברת למדרכה, ויוצרת כניסה משנית לבניין מצד צפון. החיבור מין מפלס המבואה למדרכת הולכי הרגל יכול היה להיות באמצעות גשר שהיה הופך להיות אלמנט דקורטיבי. את החומה היה אפשר להחליף בסדרה של מדרגות אבן שהיו הופכות את החצר של ה"חפיר" למיני אמפיתאטרון שגם בו היה ניתן לקיים פעילויות תרבות. מדרגות כאלה היו משיגות את המטרה של מניעת נפילה שעבורה נבנתה החומה הקיימת כיום, ומצד שני הן היו מחברות את הרחוב עם הבניין במקום הניתוק שמנתקת אותו החומה.
לפני הקיר המערבי יש רחבה פתוחה וגדולה – רחבה אידיאלית לרחבת כניסה. תכנון יותר ידידותי לבני אנוש היה ממקם במבואה בכניסה לבניין בית קפה שהיה יוצא גם אל הרחבה הפתוחה. בית קפה טוב היה יכול להפוך את הבניין למוקד משיכה לא רק כאשר מתקיימות בו פעילויות – ראו כיצד נראית ההצעה בעיני ג'מיני של גוגל, כאשר התמונה מציגה את ההצעה למקם את הכניסה הראשית לבניין במרכז קיר החזית המערבית. מהכניסה נמתחת המבואה לאורך כל קומת הכניסה של הבניין עם יציאה בצד המזרחי המתחברת למדרכת הולכי הרגל, ובחזית הבניין שולחנות בית הקפה. כבש הכניסה הימני אינו מבוטל אלא הופך להיות כניסה נגישה ישירה לאודיטוריום הגדול.
כמובן שאת כל ההסתייגויות האלה צריך לקחת בפרופורציה: המבנה הוא עדיין מבנה יוצא מן הכלל, ביטוי נפלא של אדריכלות דה קונסטרוקטיביסטית בסגנונו הייחודי של דניאל ליבסקינד, והוא בהחלט יצירת אמנות ארכיטקטונית חד פעמית, גם אם לא מושלמת. Raku, כבר אמרנו?
Comments