בית המשפט בפתח תקווה: הארכיטקטורה של הצדק
- neged habank
- 29 ביולי
- זמן קריאה 5 דקות
עודכן: 31 ביולי
בית משפט השלום בפתח תקווה, הממוקם ברחוב בזל, הוא אחד מהפרויקטים הציבוריים המעניינים שנבנו בעיר בשנים האחרונות. הבניין מציג גישה מודרנית למוסדות משפט - רחוק מהאימפוזנטיות הכבדה של בתי משפט קלאסיים, אבל עדיין שומר על כבוד והלך רוח מתאים. הבניין תוכנן על ידי האדריכלים דינה אמר ואברהם קוריאל ממשרד אמר קוריאל החיפאי, שזכו בפרס הראשון בתחרות לתכנון הבניין. בניין מפורסם נוסף בתכנונם הוא מגדל המפרש בחיפה.
החזית: משחק של פתוח וסגור
השילוב החד בין העמודים הלבנים לבין קיר הזכוכית הכחול מאחוריהם קופץ מיד לעין, וזה לא מקרי - המתכנן בחר ליצור מעין "כפל חזית": העמודים הלבנים יוצרים קצב ברור ואלגנטי כמו ריקוד סטטי שמושך את העין, אבל מאחוריהם קיר הזכוכית הכחול מציע משהו אחר לגמרי - שקיפות, פתיחות, והזמנה להציץ פנימה.
הבחירה בזכוכית כחולה במקום שקופה רגילה חכמה יותר ממה שנדמה: היא מסננת את האור הקשה של הקיץ הישראלי, אבל גם יוצרת אפקט ויזואלי מסקרן - ההשתקפויות של מגדלי המגורים שמסביב נראות כמו ציור אבסטרקטי שמשתנה לאורך היום.
כניסה שמכינה לחוויה
הגישה לבניין מתוכננת בקפידה: המדרגות, הרחבה, השטח המרוצף - הכל מיועד ליצור מעבר הדרגתי מהחיים הרגילים של הרחוב למרחב הפורמלי של בית המשפט. זה לא מקרה שצריך לעלות כמה מדרגות כדי להיכנס - זה מעביר מסר פסיכולוגי על כניסה למקום שונה, מכובד יותר.
הפטיו של המבואה החיצונית עם העמודים לא רק יפה - הוא גם פונקציונלי לחלוטין: באקלים הישראלי צל הוא לא מותרות אלא הכרח והמתכנן הבין את זה. המרחב המוצל של המבואה מאפשר למבקרים להתארגן לפני הכניסה, להיפגש, לחכות - פעילויות חיוניות בבית משפט. בסך הכל בפרמטר הזה – חיבור טוב מאד של המבנה עם הסביבה שלו, גם ויזואלית וגם מבחינת נגישות.
הפנים: כשהאור עושה את העבודה
עם הכניסה לפנים הבניין הדבר הראשון שמרשים הוא הגובה: המבנה הוא בן שלוש קומות שבנויות סביב לאטריום מרכזי. התקרה הגבוהה נותנת תחושה של מרחב ונשימה, והאור הטבעי זורם פנימה מכל הכיוונים. החלונות הגדולים לא רק מאפשרים לאנשים לראות החוצה - הם גם מזכירים שבית המשפט הוא חלק מהעיר ולא משהו מנותק ממנה. אפשר לראות בכך גם סמל לתפקיד של הבניין, אם תרצו - מערכת משפט שמנותקת מהקהילה היא בעייתית.
הקירות החיצוניים מחופים באבן טבעית שמאזנת את הקרירות של הבטון והזכוכית עם חומר שמרגיש יותר טבעי, ומצד שני המעקה השחור בתוך המבנה מוסיף קו גרפי חד שפורץ את הרכות של החומרים הבהירים.
מהקומה העליונה הנוף אל העיר מרשים: מימין פארק יצחק אוחיון – הפארק המרכזי של פתח תקווה שמשמש גם לנופש פעיל עם מתקני ספורט וגם להופעות, ובהמשך לכיוון מזרח בתיה הגבוהים של שכונת אם המושבות. המבט אל הנוף אינו מקרה - בתכנון מוסדות ציבוריים, החיבור הויזואלי לסביבה הוא חיוני מפני שהוא מזכיר למבקרים שהם לא במבצר מבודד אלא במקום שמשרת את הקהילה.
הזהות המקומית: יותר מסתם עיטור
על חלונות המבנה מופיעים פסוקים מהתנ"ך העוסקים במשפט, דין וצדק. בעיני זו הברקה גדולה ולמי שהגה אותה מגיע פרס על המקוריות: הפסוקים שמופיעים על החלונות ועוד יותר מכך התוכן שלהם הם לא רק אלמנט דקורטיבי - בעולם הגלובלי של היום קל לאדריכל לאבד את החיבור למקום, וכאן יש מאמץ מודע לעגן את הבניין בזהות המקומית והתרבותית. בעיני זה חכם מאד, מפני שמוסדות ציבור חייבים לדבר עם הקהילה בשפה שהיא מבינה.
הבניין מצליח ברוב המטרות שלו. הוא נגיש, מכבד, לא מאיים, אבל גם לא חלש. השילוב של החומרים מוצלח, והפרופורציות נכונות. הקשר לסביבה העירונית טוב - הבניין לא מנסה להתחרות עם מגדלי המגורים, אלא למצוא את מקומו ביניהם.
אם יש מה להעיר, זה אולי שהעיצוב נשען קצת יותר מדי על נוסחאות מוכרות. הקומבינציה של בטון לבן, זכוכית כחולה ועמודים היא בטוחה, אבל לא מפתיעה.
ההקשר הרחב
הבניין משקף מגמה כללית בארכיטקטורת מוסדות הציבור בישראל - מעבר מהמונומנטליות הכבדה של העבר לכיוון פתיחות ונגישות - מעבר שמבטא שינוי בתפיסה של מה הוא מבנה ציבורי ואיך הוא צריך להיראות.
בהקשר הארכיטקטוני, הבניין בנוי בסגנון אקלקטי; עכשיו – אני יודע שהרבה פעמים כאשר כותבים אקלקטי בהקשר של עיצוב או ארכיטקטורה זהו שם קוד לחסר סגנון או אולי אפילו מבולגן; ולכן חשוב לי מאד להבהיר כי אני מתכוון לאקלקטי במובן הכי טוב שקיים: בניין שמשלב מספר סגנונות לכדי שלם אחד שכל החלקים שלו מתחברים.
בחזית של הבניין לכיוון דרום מזרח יש מעין "מפרש" משולש אופקי שמונח על גבי עמודים, ומצל על פנים הבניין. הרעיון של הצללה שהיא אינהרנטית ומהווה חלק מהמבנה (להבדיל מהצללה באמצעות פרגולות עץ או סוככי בד) הוא רעיון שהיה חלק מסגנון הבאוהאוס ורבים מהבתים שנבנו בתל אביב בשנות השלושים של המאה הקודמת נבנו בסגנון זה, כך שלדעתי את רעיון ההצללה הבנויה הבניין לקח מהבאוהאוס.
המפרש עצמו עומד על גבי אחד עשר עמודים עגולים: שלושה לכיוון מזרח ועוד שמונה לכיוון דרום מזרח. העמודים לכיוון דרום מזרח עוצרים בקומה שמתחתיהם, ואילו העמודים לכיוון מזרח נמשכים על הקרקע. זו לדעתי עוד הברקה יפה של המתכננים, שנמנעו מיצירת קולונדה מיותרת בצד דרום מזרח שהיתה עלולה להפוך את הבניין לכבד וקיטשי. העמודים הם בהשראת האדריכלות הפוסט מודרניסטית, ורמזים פוסט מודרניסטיים חוזרים גם במסדרונות הבניין שקירותיהם אינם "חלקים" אלא בעלי בליטות היוצרות מראה של פתחים חוזרים ונשנים כאלמנט קישוטי שמציל את המסדרונות מלהיות משעממים.
עוד מילה על האטריום המרכזי: אני אישית מאד אוהב אטריום, ואני חושב שאטריום יכול לתת לבניין תחושה של מרחב וקלילות גם כאשר הפרופיל החיצוני שלו אינו כזה; אבל אטריום אינה מילת קסם והוא לא עובד באופן אוטומטי. המבנה והפרופורציות מאד חשובות. יש בניינים (לא אומר אילו), שיש בהם אטריום מאד גבוה וצר והפרופורציות האלה גורמות לו להיראות כפיר של מעלית שגדל יותר מדי, ולחדרים שלאורך מסדרונות האטריום להיראות כמו תאי כלא בסרט עתידני.
לא זה המצב בבית המשפט בפתח תקווה: בגלל שפתח תקווה עיר קטנה בית המשפט שלה קטן בהתאם והוא למעשה בן שלוש קומות בלבד מעל קומת המבואה. הפרופורציות האלה הופכות את הממדים של האטריום למושלמים, ויחד עם העובדה ששניים מקירות המבנה הן קירות מסך זכוכית, התחושה הפנימית היא מוצלחת מאד, של מבנה רחב ידיים, מואר ומרווח, אבל לא גדול מדי.
בסך הכל תמהיל החומרים מוצלח והפרופורציות נכונות. הקשר לסביבה העירונית טוב - הבניין לא מנסה להתחרות עם מגדלי המגורים, אלא למצוא את מקומו ביניהם. העיצוב של בית המשפט משקף השפעות מהזרם המודרניסטי בארכיטקטורה, תוך אימוץ עקרונות של פונקציונליזם ומינימליזם. השימוש החופשי בזכוכית ובטון, יחד עם ההדגשה של הקווים הגיאומטריים הנקיים, מזכיר את עבודותיהם של אדריכלים כמו מיס ואן דר רוהה ולה קורבוזיה.
אם יש מה להעיר, זה אולי שהעיצוב נשען קצת יותר מדי על נוסחאות מוכרות. הקומבינציה של בטון לבן, זכוכית כחולה ועמודים היא בטוחה, אבל לא מפתיעה.
מה חסר לי בעין?
צמחיה. קצת אדניות הידרופוניות במספר מקומות אסטרטגיים היו יכולות להפוך את הבניין לעוד יותר חם ומזמין; אבל אני בהחלט יכול להבין שהנהלת בתי המשפט לא רצתה להתעסק עם התחזוקה של צמחים והחליטה לוותר על צמחיה.
המשמעות הרחבה
בסופו של דבר, בית משפט השלום בפתח תקווה הוא יותר מבניין יפה. הוא מייצג את האופן שבו חברה דמוקרטית בוחרת להציג את מוסדותיה. השקיפות, הנגישות, החיבור לקהילה - כל אלה הם לא רק עקרונות עיצוביים אלא ערכים חברתיים.
האתגר בתכנון מוסדות משפט הוא לשמור על איזון עדין בין כבוד לנגישות, בין רצינות לפתיחות. כאן, לרוב, האיזון הזה מוצלח. הבניין מצליח להיות מכובד מבלי להיות מפחיד, מודרני מבלי להיות קר, ומקומי מבלי להיות פרובינציאלי.
זה אולי לא בניין שישנה את פני הארכיטקטורה הישראלית, אבל זה בניין טוב שעושה את העבודה שלו בכבוד. ובתחום הארכיטקטורה הציבורית, זה לא מעט. אני אהבתי.
תגובות