מרכז וואהל רמת גן Wohl Centre Ramat Gan
קרדיט תמונה: Studio Libeskind @Bitter Bredt
כאשר האדריכל הכוכב דניאל ליבסקינד התבקש על ידי אוניברסיטת בר אילן לתכנן עבורה את המבנה הראשון שלו בישראל – מרכז כנסים ואירועים עסקיים, עם תקציב כמעט בלתי מוגבל שהועמד לרשותו רובו ככולו על ידי איש העסקים והפילנטרופ היהודי בריטי מוריס וואהל, הוא הרשה לעצמו לעשות מה שהוא עושה בדרך כלל ומה שהפך אותו לכוכב שהוא – להתפרע ולתת דרור לדימיונו היצירתי.
ליבסקינד רצה ליצור מבנה ש"ייתן ביטוי ויזואלי לתכונה המרכזית של אוניברסיטת בר אילן (כפי שהוא ראה אותה), שהיא – כבוד ל[ידע] החילוני והמקודש. הדבר שבולט מתוך מבנה הבניין הוא היחסים ההדדיים בין הדינמיות של הידע ובין התפקיד המאחד של האמונה"; ובלשונו של ליבסקינד עצמו באתר של סטודיו ליבסקינד (https://libeskind.com/work/the-wohl-centre):
Entitled “Voices and its Echoes,” this major expansion to Bar-Ilan University gave visual form to the school’s essential quality: respect for the secular and the sacred. Apparent in the form of the building is the interrelation between the dynamics of knowledge and the unifying role of faith.
המבנה שהוקם על פי התכנון של סטודיו ליבסקינד הוא מבנה מונומנטלי וגרנדיוזי, יוצא דופן מבחינה ארכיטקטונית. כדי לבטא את הרעיון המאד מופשט שאותו הציב כמניפסט ומוטו למבנה, ליבסקינד חקר את מושג הספר והשימוש בו, פירק אותו לגורמיו ולאחר מכן הרכיב אותם מחדש:
גג המבנה מורכב משני מרובעים שאינם מקבילים לקרקע אלא אלכסוניים ונפגשים זה עם זה כדי ליצור דימוי של ספר פתוח (בירוק).
את דפי הספר האלה חוצה מלבן צר וארוך המסמל את שדרת הספר, אולם באופן מפתיע השדרה אינה באה בין דפי הספר כמו בספר המוכר לנו אלא ניצבת לדפי הספר (באדום);
וכל חלקי הספר האלה ניצבים על מרובע נוסף אשר גגו אף הוא אלכסוני מעט: שולחן או -אם תרצו להתייחס גם לשיפוע שלו- מעין סטנדר – עמוד קריאה המשמש ללימודי קודש (בכתום).
המבנה שמתקבל משילוב שלושת האלמנטים הסימבוליים האלה הוא מבנה זוויתי, שנראה כאילו מלבד החלק המייצג את שדרת הספר אין בו אף קיר שיש בו זווית של 90 מעלות: כל הקירות משופעים גם כלפי הקירות האחרים וגם כלפי הקרקע.
קירות משופעים וזוויות שאינן בנות 90 מעלות הן חלק מטביעת האצבע האישית של ליבסקינד ומהשפה הארכיטקטונית הייחודית לו שפיתח. ליבסקינד אינו מכיר במגבלות של הבנייה הקונבנציונאלית ובמיוחד – אינו מאפשר למגבלות האלה להגביל אותו, אלא פורץ לו את הדרך המקורית שלו: הוא מעצב חזון ומותיר למהנדסי הבניין לפענח איך ניתן וצריך להגשים את החזון שלו, ואין ספק שזו הדרך היחידה להותיר טביעת אצבע ארכיטקטונית, שהרי המבנים שנחרתים בזיכרון הקולקטיבי שלנו ושאיננו צריכים להתאמץ כדי להיזכר איך הם נראים כאשר מישהו מזכיר את שמם הם בדיוק אותם מבנים שאינם מצייתים למגבלות ולמוסכמות: בית האופרה בסידני, מרכז פומפידו, היכל הספר בירושלים הם רק מספר מועט של דוגמאות לבניינים פורצי דרך כאלה.
השפה הארכיטקטונית המובחנת של ליבסקינד מופיעה גם בבניינים אחרים שלו: בית איינשטיין המתוכנן לקום באוניברסיטה העברית בירושלים, בית 18.36.54 שהוקם בשנת 2010 בקונטיקט, בית המגורים אטריום בקיץ המתוכנן לקום בברוקלין ועוד רבים אחרים.
אין ספר ראוי לשמו ללא אותיות בתוכו, וגם ב"ספר" שעיצב ליבסקינד יש אותיות. את ה"אותיות" של הספר פיסל ליבסקינד בקירות החיצוניים באמצעות חלונות המבנה כאשר כל חלון הוא ייחודי ומייצג אות באלף בית העברי, ובחללים הפנימיים באמצעות גופי התאורה בתוך: אחד מגופי התאורה המרכזיים בתקרת אודיטוריום המרכזי הוא מעין שילוב בין האותיות פה, צדי ומם, וכמו החלונות גם כאן כל גוף תאורה הוא יחיד ומיוחד.
אכן, המבנה זכה בשנת 2006 (שנה לאחר השלמתו) בפרס המכון המלכותי לאדריכלים בריטים (RIBA) לאדריכלות בינלאומית, כאשר בנימוקי הזכייה בפרס נאמר –
עוד ביצוע וירטואוזי מליבסקינד, המעניק קנה מידה, אנושיות ותחושה של אפשרויות חדשות לקמפוס אוניברסיטאי שגרתי למדי. הבניין, שברור שנבנה במסגרת תקציב מוגדר, הופך את המשטחים החשופים והחללים הפנימיים הלא עמוסים למעלָה, ותוכנית פשוטה – מרכז כנסים – מועשרת בתעלומה ובתחושה של נשגבות.
Another bravura performance from Libeskind, bringing scale, humanity and a sense of new possibilities to an otherwise workaday university campus. Clearly built to a budget, the building makes a virtue of stark surfaces and uncluttered interiors, and a simple programme - a convention centre - is imbued with enigma and a sense of the numinous.
בשנת 2019 הוכרז הבניין כאתר לשימור על פי חוק התכנון והבנייה.
במבט מצד צפון, שבו רואים את פרופיל האורך של המבנה, הבניין נותן למתבונן בו הרגשה של משהו מוכר אבל כזה שקשה להניח עליו את האצבע במדויק – מעין שילוב של Deja vu עם Je ne sais qua. לנו המבנה מזכיר במנח הזה את מוזיאון גוגנהיים בבילבאו, פורטוגל:
הפאות שאין בהן זוויות ישרות ומתחברות לפאות האחרות בשיפועים, החיפוי המתכתי, מיעוט החלונות בקירות האנכיים, ובעיקר התחושה הכללית.
נראה שליבסקינד הושפע, או לפחות שאב השראה, מסגנונו הדה-קונסטרוקטיביסטי של פרנק גרי, למרות שליבסקינד לקח את ההשראה הזו ופיתח בה את סגנונו האישי ואת טביעת אצבעו הייחודית. לא ניתן להתבלבל ולטעות בין סגנונו של גרי ובין סגנונו של ליבסקינד על אף שניתן לראות אותם שייכים לאותו זרם עיצובי, במובן הרחב.
התוצאה היא (ותסלחו לי בבקשה על הסופרלטיבים מפני שאני מיד עומד לאזן אותם) – בניין שהוא לא פחות מגאוני, ויצירת אומנות של ממש: מבנה שאי אפשר לעבור לידו מבלי להישאר אדישים, ובאופן מיוחד בלילות שבהם מתקיימים בו אירועים והמבנה מואר בתאורת חוץ שמשתקפת על החיפוי הזהוב שלו ותאורת הפנים שלו בוקעת דרך החלונות – המבנה כולו נראה כמעין אבן חן פראית שטרם לוטשה אבל כבר מבהיקה ונוצצת תחת האור המוטל עליה.
דא עקא, שגאונות אין משמעה בהכרח גם שלמות, ובעוד שבאמנות חוסר שלמות יכול להיות חלק אינטגרלי מהשלמות של היצירה (עיין ערך קדרות ה- Raku היפנית), הרי שכאשר מדובר במבנה ארכיטקטוני, ובמיוחד במבנה ציבור, הרצון ליצור יצירת אמנות מונומנטלית וגרנדיוזית אינו יכול לבוא על חשבון תכונות שמאפשרות לבניין להיות ידידותי לבני אנוש (Human Friendly), ונתייחס לשלוש נקודות.
מכיוון שרוב הפאות של המבנה הן אלכסוניות וללא זוויות ישרות, לא ניתן לבנות אותן בבנייה קונבנציונאלית של שלד ו"בלוקים", ויש ליצוק כל קיר בבטון עם תבניות מתאימות. אילו המבנה היה נותר בטון חשוף הוא היה נראה ברוטליסטי וגס, אבל הוא מחופה כולו בחיפוי אלומיניום בגוון מוזהב, והשילוב הזה של בניין מחופה כולו במתכת עם חלונות מעטים וצרים וקירות משופעים נותן למבנה כולו מראה של מבצר: מבצר סגור ומסוגר, מוקף בשיריון מתכתי, כאשר החלונות הצרים נראים כחרכי ירי.
את התחושה של מבצר משלים חפיר: כן כן, למבנה היפה יש חפיר עמוק מאד בצד צפון. החפיר, שהוא תעלה צרה, עמוקה וארוכה לאורך כל הצלע הארוכה של המבנה, נוצר מפני שהמבנה בנוי שלוש קומות מתחת לפני הרחוב, והחפיר מיועד להכניס אור ואוויר לחדרים שמתחת למפלס הרחוב;
אבל התוצאה הסופית היא מבנה מאד סגור עם מספר יחסית קטן של חלונות צרים ובמיקומים לא אחידים בקירות המחופים כולם בשיריון מתכת נוצצת והאלכסוניים כמו דייק שנועד להקשות על הטיפוס למבצר, וחפיר גדול ועמוק המשתרע על פני כל צלע האורך בצד הפונה לרחוב. כל הרכיבים האלה יחד מצטרפים למראה של מבצר או מצודה.